במאמרי הקודם כתבתי על כך שהרצון הוא המהות של כל אדם, כמו גם המהות של כל קבוצת אנשים, כגון תנועות ציבוריות או אומות עולם וכיוצא בהם. הרצון הזה אצל כל אדם או אצל כל קבוצת אנשים, מוליד צרכים, והצרכים הללו מולידים מחשבות, רעיונות ותנועות על-מנת למלא או לממש את הרצון. המחשבות והרעיונות של התנועות הציבוריות ואומות העולם, נעשו עם השנים לאידיאולוגיות, אמונות, נימוסים ואף דפוסי ההתנהגות בקרב האנושות כולה.
ביחס לעמנו, הגילוי של המחשבות, הרעיונות והתנועות למלא את הרצון הרוחני הגדול שהשגנו, היה בכל שלמותו ובכל תפארתו במעמד הר סיני. מכאן, התבססו בקרב העם היהודי אידיאולוגיה ודפוסי התנהגות ייחודיים.
האידיאולוגיה הזו זכתה לפרסום בקרב האנושות כולה, ובמשך הזמן אף כינו את העם היהודי – ״עם הספר״. אידאולוגיה זו זכתה לתהילה בעיקר בזכות הדורות של משה רבינו, דוד המלך ושלמה המלך (ובשעורים קטנים יותר בדורות אחרים).
בדורות הללו, רבים מבני עמנו זכו להתעסק באידאולוגיה הזו בצורה הנכונה (הנקראית במקורות ״תורה לשמה״). היות שרוב הציבור בדורות אלו התעסקו באידיאולוגיה בצורה הנכונה – רוב העם הבין כראוי את פנימיות האידיאולוגיה, ולכך ההצלחה של העם בדורות הללו הייתה גדולה מאוד. ואכן ההיסטוריה מעידה שהצלחת הדורות האלו השאירה רושם חזק מאוד על העולם כולו – הן בדורם והן בדורות שבאו אחריהם. בדורות הנזכרים, יהודים רבים זכו להנות מחיים מלאים באהבה ואמפתיה לזולת. הם זכו לחיים מלאים בתוכן, עניין ומשמעות, כמו כן גם למטרת חיים ברורה והשכלה נפלאה.
מכאן, נראה כי העיסוק הנכון בתורה מביא לאדם השראה במידה דומה להשראה לה זכינו במעמד הר סיני. ההשראה הזו באה בצורה של מחשבות, רעיונות ותנועות, הנותנים לאדם את הכוח להנות מהשכלה נפלאה ומלב מלא באהבה לזולתו, חיי נחת ועונג של ממש, בתוך החיים הגשמיים, אשר בדרך כלל הם מלאים בייסורים, מכאובים וריקים מתוכן.
הדבר דומה לאופן שבו טכנולוגיה מודרנית, המבוססת על גילויים מדעיים – עובדת. דהיינו, כמו שהמדע מגלה את החוקיות שנמצאת ביקום, והטכנולוגיה היוצאת ממנה מוצאת שימוש מעשי לגילויים הללו, כך גם במעמד הר סיני התגלתה לעם ישראל החוקיות שביקום ועמה הטכנולוגיה היוצאת ממנה לשימוש מעשי, המאפשר לאדם להתפתח ולשפר את איכות חייו במידה ניכרת.
כאשר האדם מפותח, הוא מעיד מתוך ניסיון חייו, כי הבורא ברא את העולם על-מנת ליהנות לנבראיו. המפותחים הם אלו אשר הצליחו לתעדף את הרצונות הרוחניים שלהם בסדר עדיפות עליון ביחס לרצונות הגשמיים. רק מהמפותחים הללו ניתן ללמוד את ״טכנולוגית העל״ של תרבות ישראל, שכן הכלל הוא: ״אין נותן מה שאין בו״. וכל לימוד אמיתי, מתחיל מתוך הסתכלות על דוגמה ומופת.
מדברינו יוצא, שטכנולוגיית העל של תרבות ישראל נותנת את הכלים להתפתח בשיעור המשפר את החיים מעבר לכל דמיון. המפותחים שזכו להצלחה הנזכרת, הם היחידים אשר יכולים ללמד את התנ״ך בצורה נכונה, שכן הם מלמדים את התנ״ך ואת טכנולוגית החיים, כפי שנמסר להם ממוריהם ומתוך ניסיון חייהם עצמם.
חשוב להזכיר שמשה קיבל בהר סיני גם את התורה הכתובה וגם את הצפנים לתורת החיים. משה אף מסר תורה זו בעל-פה ליהושע, ומכאן ואילך הצפנים האלו נמסרו, מדור לדור ובאותה הצורה. האנשים אשר חיו על-פי התורה הזו באמת, נהנו מזיו ההשראה האלוקית וזכו למעלות ומידות תרומיות.
בכל דור ודור יש את אלה אשר הצליחו לעסוק בתורה לשמה וזכו להתפתח באמת. עם זאת, לצערנו, המעמד הראוי לאותם המפותחים בדרך כלל מגיע אליהם רק כמה דורות אחרי מותם. מכאן, שרק מעטים בכל דור זוכים ללמוד אצל המפותחים האלה, וקשה מאוד לציבור הרחב ללמוד או להישמע לעצתם. לדעתי, יגיע יום בו עם ישראל כולו ישתוקק להתחנך על ידי המפותחים הללו. כאשר זה יקרה, עמנו יתפתח מהר מאוד וכל העולם כולו ייהנה מחוכמתנו ובינתנו.
עם זאת, במשך הדורות, עם ההתרחקות מדורו של משה, אנשים בעלי כישורים אינטלקטואליים נתפשו כאלה המכירים את התורה אשר נמסרה בעל-פה. רבים מהאנשים הללו לא בהכרח זכו להתפתחות האמיתית הנזכרת מעלה, ונראה כי הרוח אשר שרתה עליהם הייתה ירודה. הדבר התבטא בדרך כלל באינטליגנציה רגשית נמוכה. לצערנו, רבים נפלו שולל אחר המלמדים הבלתי אחראיים הללו, וזאת משום שבדרך כלל הם מלומדים בעלי זיכרון טוב אך הם אינם מפותחים באמת.
כעת נשאלת השאלה – כיצד ניתן להבחין בין מלמד ״עובד אלוקים ללא עבדו״? לתפיסתי, צריך להתבונן על חיי רוחו של המלמד. אם המלמד שטחי, והוא לא ממש מבין בסודות הבריאה או בחוכמת החיים, הוא אינו מלמד את תרבות ישראל האמיתית. בכך, גם אם הזיכרון שלו טוב והישגיו האינטלקטואלים נאים. במקרים רבים הוא ישתמש בתירוצים בסגנון של ״אמונה פשוטה״ וכיוצא באלה על-מנת לכסות על השטחיות שלו. אין להאמין לאנשים מסוג זה – משום שאמונה פשוטה אמיתית היא מדרגה גבוהה הרבה יותר מכפי שהם מתארים אותה.
בנוסף, על מנת לדעת האם המלמד ראוי, ניתן לבחון את השאלה – ״האם הוא באמת אוהב את הזולת״? במסגרת זאת, האם המלמד אוהב את האנושות כולה, ורחמיו על כל מעשי הבורא? בכך, ניתן להעריך האם הוא מלמד ראוי ללומד. מאידך, באם הוא בעל רוח גבוה, דהיינו בעל גאווה וכעס והמתבטא בשנאתו לבריות, ניתן להבין כי הוא אינו מלמד ראוי ללומד. יש לציין כי, בדרך כלל, הגאווה מתבטאת בלשונם של האנשים הללו וניתן בהחלט להבחין כיצד הם מקדמים בדבריהם את עצמם. בנוסף, מלמדים אלה נוטים שלא להיזהר מלדבר לשון הרע על אנשים אחרים, ואף לפסול אנשים אחרים בגלל דעותיהם או מעשיהם. זאת, עוד לפני שבדקו את דעותיהם או דבריהם של אלה שהם פוסלים. האמת הפשוטה היא שהם מדברים לשון הרע על אנשים אחרים, בעיקר משום שאלה אינם משרתים את מטרותיהם או אותם.
בדרך כלל יש להם נפש רחבה, דהיינו, הם מכורים לתאוות קטנות. במסגרת זאת, כאשר נראה כי כבודם נמצא בסכנה, הם מיד שוכחים הכול ומגיבים בחוסר שליטה. מצב זה מתבטא ביתר שאת ביחס של חוסר כבוד לבנות זוגם. לבסוף, מלמדים אלה רואים את העולם בעין רעה, הם מלאי קנאה ואף ניתן לזהות בקרבם עצלנות ורצון כי ישרתו אותם. בגלל אותם אנשים ״מלומדים״ – במשך הדורות גברו המחלוקות בעמנו והעיסוק הנכון בתורה, נעשה קשה מאוד ואף לא ברור.
לדאבוננו, בדור שלנו התרבו בעם מנהיגי דעת קהל בלתי אחראים. מנהיגים שבמקום לפתח את דעת הציבור או העם (ואף לאחד אותו) – הם עושים בדיוק את ההיפך. מנהיגי דעת הקהל הללו לרוב הם בעלי שררה ובמעשיהם הם אחראים להרחבת השסע ולהעמקת הבורות. חלקם אף אימצו בגלוי את המושג ״הפרד ומשול״ (Divide et impera), והוא כידוע אמרה הבאה מתרבות החטאים הרומית. אמרה זו מהווה היפוך מלא לתרבות ישראל האמיתית והשלמה. תרבותנו נועדה לאחד את העם ולתת לאינטליגנציית החיים האלוקית למשול ולהנחות אותנו בחיינו. לתפיסתי, לכך כיוונו חכמינו כאשר אמרו: ״אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום״. היא בדיוק ההיפך מהתרבות הדוגלת בפירוד או מסייעת למנהיג עם מגבלות אנושיות למשול ולשלוט. הדבר מדגים כיצד אימוץ של תרבות זרה לתוך התרבות של עמנו עלול להוביל לאסון.
עוד אימוץ של תפישה נפסדת מתרבויות זרות אל התרבות שלנו היא התפישה ש-״ככה זה בפוליטיקה״. לצערנו, רבים היום מאמינים בתפישה הזו. עם זאת – היא באמת תפישה הפוכה במהותה מרוחה של תרבות ישראל. תרבות ישראל אינה מאמינה שהמטרה מקדשת את האמצעים בכל מחיר. תרבות ישראל אינה מכשירה את כל האמצעים על–מנת להשיג כל מטרה ומטרה. תרבות ישראל מאמינה שהדרך היא מטרה בפני עצמה. שמטרה, תהיה אשר תהיה, היא תמיד משנית ואף טפלה ביחס לדרך ולאמצעים בהם יבחר האדם להשיג את המטרה. סוד הדבר הוא שהאמצעים הם בהווה והמטרה היא בעתיד. היות שההווה הוא הסיבה והשורש של העתיד, אין דרך לשנות את העתיד אלא על ידי שינוי של הדרך בה בוחרים בהווה. הבחירה האמיתית והיחידה שיש לנו אינה נתונה בעבר או בעתיד אלא בכל רגע נתון בהווה.
מכאן, ניתן להבין מדוע זה היחס לו זוכים נבחרי הציבור מצד הציבור. התועלת שהם נותנים לציבור היא משנית וטפלה ביחס לעשיית הטוב עבור עצמם. על אף התמונה האפלה המצטיירת כאן, ניתן לראות ניצנים חדשים בדורנו המשתוקק לראות עם והנהגה הראויים אחד לשני.
בכוחנו לשנות את המצב בו אנו מצויים. עלינו לחזק יוזמות פרטיות, קטנות וגדולות כאחד, בדומה לדרך בה פעלנו מאז ה-7 באוקטובר. עלינו להתעמק בסודות התרבות שלנו ובסודות החיים. עלינו לקדם ולפתח את הדעת הקולקטיבית כאנשים וכעם. רק כך נוכל להנחיל שינוי טבעי בעם שלנו ולהשיג שינוי משמעותי, חיובי ובר קיימא. אין לנו זכות לוותר או לאפשר לעם שלנו לקבל על עצמו מערכת רקובה המובלת על-ידי אגו, חוסר אמפטיה או חוסר יושרה – מקצועית, רגשית או רוחנית. עלינו להגביר את האור, ולגדל ולפתח מנהיגים החפצים באחדות ובפיתוח העם. לבסוף, האחדות היא הכלי המחזיק את הברכות וההצלחות של עמנו ורק כך נתקדם מהר להשיג את משימתנו האישית והלאומית.
