אלה ימים סוערים עבור מדינת ישראל והעם היהודי. סערה זו מתגברת ביחד עם התלהטות השיח בנושא חוק הגיוס. אנו רואים כיצד ציבורים רבים בחברה הישראלית נמצאים בעימות ישיר אחד עם השני, ונראה כי המחלוקת בתוכנו רק מסלימה. בימים שכאלה אנחנו לעיתים מרגישים כי אנו שבים לשיח מפלג אשר אינו מתאים למציאות החיים החדשה שבה אנו מצויים. מכאן, עלינו לנסות ולברר כיצד (אם בכלל), ניתן לפרק את המחלוקות אשר משסעות אותנו מבפנים. בעיני, עלינו לנסות להבין מה המקור למחלוקת בתוכנו – הן ברמה הפרקטית והן ברמה המהותית. ברור לכל כי צורכי המדינה והעם השתנו לבלי הכר. השיח, המחלוקות ואף ההסכמות אשר היו בינינו ובתוכנו לפני המלחמה אינם מתאימים עוד ומצריכים פתרונות חדשים ויצירתיים.
תחילה, נכון לחזור אל בסיס המחלוקות במטרה שנוכל לעסוק בנושא באופן מושכל אך גם רגיש. עוד לפני הקמת המדינה הסכים ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, לאפשר לכ-400 בני ישיבות שלא להתגייס לצה״ל. בן-גוריון הקשיב לרחשי הציבור החרדי לאחר השואה והבין את הרצון והצורך של ציבור זה להחיות מחדש את עולם לומדי התורה אשר כמעט והושמד במהלך המלחמה. בן-גוריון אשר היה במאבק על תקומת המדינה ושאף לגייס את תמיכת נציגי הציבור החרדי – הסכים לפטור משירות צבאי מכסה מסוימת של לומדי תורה אשר ״תורתם אומנותם״. החלטה זו הייתה הסכמה אחת מבין הסכמות רבות אשר היו בסיס להקמת המדינה היהודית. החלטה זו שיקפה צורך פרקטי ומיידי, אך במידה רבה היא גם שיקפה עמדה ערכית ומסורית ביחס לאופייה של המדינה היהודית.
מתוך הרצון להפיח חיים ברעיון של ״מדינה יהודית״ – הוסכם גם על כינון ״סטטוס קוו״ בין הציבורים השונים במדינה בתחומי השבת, הכשרות הרבנות ועוד. לאורך השנים התחוללו שינויים רבים בכמה מישורים: המדינה גדלה וכך גם גדל הציבור החרדי; המדינה והעומדים בראשה הגיעו להסכמות חדשות ביחס לשאלת הגיוס לצה״ל; ולבסוף – צורכי הביטחון של המדינה השתנו לבלי הכר.
המציאות בה אנו חיים כיום הייתה מורכבת עוד לפני ה-7 באוקטובר, אך המתחים והמחלוקות בחלק מהנושאים התחדדו מאז. השכול, הכאב והאובדן, הן האישי והן הלאומי גדלו מאוד. עם זאת, חשוב לזכור כי המתח בנושא הגיוס היה קיים עוד הרבה לפני המלחמה. נושא זה הוביל למאבקי איתנים, והיה לאבן מחלוקת חריפה אשר נלווה לו שיח מפלג ואף משסה. היום, נראה כי ציבור גדול משני צדי הקשת הפוליטית מצביע על הצורך בגיוס של אוכלוסיות נוספות לצבא או לשירות המדינה. בנוסף, גם הצבא החל לאחרונה להבליט את הצורך בגיוס ציבורים נוספים ובמטרה לאזן את נטל השירות – הן עבור חיילי הסדיר והן עבור משרתי המילואים. לבסוף, גם הרשויות השונות במדינה, כמו גם גורמים בתוך החברה החרדית עצמה הדגישו את הצורך בהגברת ובשילוב האוכלוסייה החרדית בכל שדרות החברה הישראלית – הצבאית, הכלכלית והחברתית.
השאיפה ל-״שוויון בנטל״ אינה שאיפה חדשה.
עם זאת, השינויים אותם החברה החילונית, המסורתית והדתית בישראל מבקשות לקדם מול החברה החרדית – מהווים שינויי עומק עבור האוכלוסייה הזו. במצב זה אין להקל ראש ואין לפטור בזלזול או בהתעלמות את החששות השונים. הגם כי רוב גדול בחברה הישראלית מבקש בשינוי זה, עבור החברה החרדית מדובר בשינוי דרסטי. יש לזכור כי שינוי זה נמצא מחוץ לגבולות ההסכמות הקודמות, ובעיניה של החברה חרדית – הוא משקף איום ממשי על קיומה כחברה מוגדרת ונבדלת.
לפיכך, בבואנו לדון בנושא נדרשת מידה גדולה של רגישות, חוכמה וכן גם תחכום. כך גם נראה שפועל הצבא. הצבא, אשר מעיד על הצורך, עדיין שואף לייצר פתרונות או גשרים מיטיבים ובמטרה שלא להביא למצב של גיוס בכפייה. הלחץ הנוכחי אומנם דוחק בכל המערכת (ואף עשוי למוטט אותה), ובכל זאת הוא צריך להיתפש דווקא כהזדמנות היסטורית לדיאלוג מחודש. ברקע הדרישה לחקיקה מצד מערכת המשפט, אשר מובילה לחשש ולפחד בקרב האוכלוסייה החרדית – אנו עדים לעיתים לביטויים הפוגעים ברגשות ציבורים שונים בעם. לעיתים ניכר חוסר רגישות מצד פוליטיקאים או מובילי דעת קהל, זאת בייחוד אל מול השכול, הכאב והאובדן של משפחות החללים והנרצחים. עלינו להבין את כאבם, אך אסור לנו לאפשר את המשך הפגיעה באוכלוסיות אלה.
בכנות, אין טעם להתייחס לחוק עצמו מכמה טעמים. ראשית, לא ברור כלל איזה חוק יקודם או לאילו הסכמות עוד ניתן להגיע בחודשים הקרובים (ונקווה כי אלה יגיעו). שנית, ברור כי כל חוק יעבור עוד עשרות ואולי מאות שינויים עד לחקיקה סופית. מכאן, ברשותכם, נדון בסוגיה המהותית יותר עבורנו. בואו נצלול לנבכי המצב הנוכחי המורכב בו אנחנו מצויים.
בראייה רחבה, כאשר אנו חותמים על חוזה, כל חוזה, אנחנו שואפים להגן על עצמנו בעזרת החוק. אנו מצפים כי אל מול צוק העיתים – נוכל לבקש ולקבל סעד. מכאן, החוק נועד להיות המגן האחרון או כלי הנשק הכבד והאימתני ביותר העומד לרשותנו. כלי נשק אותו נשאף להשאיר למצב בו כלו כל הקיצין. בדימוי למצבנו הנוכחי – השימוש בחוק, בכפייה או במערכת המשפט צריך להיעשות כצעד אחרון. ייטב אם נפעל על-מנת להשיג הסכמה חדשה ובדחיפה מסוימת לאור צורכי השעה. כאמור, המציאות השתנתה והמדינה, כמו גם ציבור גדול בה, מבקש לפתוח הסכמות ישנות בין הציבורים. מכאן, נדרשת רגישות כפולה ומכופלת וחוכמה רבה על-מנת למצוא פתרונות למצב הנוכחי. לפיכך, נשאלת השאלה: האם מיצינו את כל הכלים ״הדיפלומטיים״ העומדים לרשותנו? האם כפייה עשויה להיות חרב פיפיות מסוכנות עבור שלמות עמנו וארצנו?
בעיני, השאלה היותר מהותית, ואולי הכואבת מכל, היא כיצד אוכלוסייה כה גדולה, משכילה ויהודית אינה תופשת את המדינה כשלה? הוויכוח בין הציונות החילונית בתחילת דרכה לבין החברה החרדית במהלך המאה הקודמת הייתה ועודנה גרעין לשורש המחלוקת המהותי בתוכנו. לצערי, עם השנים לא פתרנו את גרעין המחלוקת, אלא התכנסנו בתוך חומות של הדחקה, הפרדה ופחד. אפשרנו למחלוקות אידאולוגיות לפעור תהומות אשר כעת אנחנו פוגשים במלוא עוזם. אנו חיים במציאויות שונות הנובעות מנקודות מוצא שונות על העם, על המדינה ובהכרח גם על התורה.
איך מצמצמים או מגשרים על תהום פעורה זו?
לדעתי, עלינו תחילה להפסיק להסתכל על האוכלוסייה החרדית כמקשה אחת. הגיוון בתוך אוכלוסייה החרדית הוא מאפיין בולט בה וצור כוחה. עלינו ללמוד את הגוונים, האוכלוסיות וכן את הצרכים השונים של האוכלוסיות השונות. שכן, אין חסידות דומה לחצר של מקובל. ואין דומה האוכלוסייה הליטאית לאוכלוסייה הספרדית. לאלה ואלה מאפיינים, תפישות וצרכים שונים, ונכון כי נפעל על-מנת להתאים את השיח. טוב נעשה אם נתפור חליפות ייחודיות לכל אוכלוסייה ואוכלוסייה, ונמצא ביצירתיות דרכים המאפשרות לימוד תורה תוך שירות המדינה.
עלינו לקדם זאת על-ידי יודעי חן בכל חצר או חסידות ובכל ישיבה או מדרשה. עלינו לפעול ביתר שאת על-מנת לחפש מי הם הגורמים איתם נכון וכדאי לקיים שיח בכל קבוצה וקבוצה. אלה לא תמיד יהיו הפוליטיקאים אשר נוטים ללכת לקיצון. בנוסף, תטיב ותעשה המדינה אם תמצא ותבין את צורכי הציבור – כל אחד וצרכיו הוא. לבסוף, עדיף כי המדינה או הצבא יבנו מסלולים המותאמים לכל גוון באוכלוסייה החרדית הבאה לשרת תחתיה. בכך, כיום ברור כי פתרונות מסוג ״נח״ל חרדי״ ודומיו מהווים שמיכות רחבות מידי אשר אינם פותרים את עומק הבעיה, ומצביעים על חוסר הבנה של החברה החרדית.
מכאן ישאל הקורא החילוני, המסורתי או הדתי לאומי: מדוע דווקא להם נתפור חליפה ייחודית? ובכן, שאלה זו צריכה להילקח במלוא הרגישות ותשומת הלב ואין לזלזל בה כלל וכלל. אך התשובה נובעת מהרצון להוביל שינוי. השינוי יכול להתרחש דרך השימוש בנשק הכבד והאימתני בדמות החקיקה או צווי בג״ץ. אך הדבר עשוי ליצר פגיעה כפולה – הן בציבור החרדי והן בציבור הכללי. צה״ל עצמו מבין כי הכפייה עשויה לפגוע בצה״ל עצמו – וכעת הוא עסוק בסוגיות חשובות אחרות.
אנו מצויים במשפט שלמה של דורנו. הנזק ההיקפי ממצב זה עשוי להיות כל כך גדול, עד כדי כך שעדיף ונמצא בחוכמה, ברגישות ודרך וויתורים כאלה ואחרים – מענה פרטני עבור כל ציבור וציבור בחברה החרדית המגוונת. אל לנו לשפוך את התינוק עם המים. עדיף להיות האם המוותרת בתחכום ובכך מצילה את הילד. אולי בכך נציל את המדינה, העם והתורה גם יחד – ודרך כך היא תציל אותנו.
