בשנת 1948 העם היהודי זכה אחרי אלפיים שנות גלות לעצמאות ריבונית. עצמאות זו נקנתה בייסורים רוחניים וגשמיים, ולאחר עשורים של רדיפות, חורבן והשמדה של חלקים גדולים מבני עמנו. בשנים האחרונות ניכר כי מאבק חשוב לא פחות מתנהל בתוכנו. זהו המאבק על אופיו, זהותו ונשמת אפו של העם היהודי. לצערנו, עם השנים המאבק נהפך למאבק שובר ומפלג במקום להיות מקור לתהליך בונה ומאחד.
עוד לפני המלחמה, דיברתי על הצורך בקידום האחדות בתוכנו, והזהרתי בדבר הסכנה הברורה הטמונה באיבוד הסולידריות הטבעית. הזהרתי כי ההיסטוריה היהודית אינה מרחמת, והיא מלמדת אותנו כי דווקא בתקופות שכאלה (ובייחוד כאשר מאבק עז על זהותנו ניטש בתוכנו) – ״בעלי חורבן״ מתעוררים כנגדנו. אלה, הרואים בוויכוח היהודי – ״שעת הכושר״ להביא לחורבן ישראל. נכון, בעלי חורבן אלה טועים, וההיסטוריה מראה שהם נכשלים במימוש שאיפותיהם. אך, עם זאת – האם ניתן לקיים מאבק מהותי ועמוק על זהותנו מבלי לשבור ולפלג את עצמנו? האם ניתן לעשות זאת מבלי לאפשר לחורשי רעתנו לממש את זממם? כיצד יכולים אנחנו לקיים שיח על זהות ועצמאות תרבותית מבלי לחזור לדרכי החורבן והמדון בהם נהגנו ערב המלחמה?
המאבק על זהותנו או המלחמה על עצמאותנו התרבותית היא מלחמה לכל דבר ועניין, ונכון הדבר שמאבק זה ימשיך ויתקיים בתוכנו. מלחמה זו חשובה לא פחות מהמאבק על עצמאותנו המדינית. עם זאת, עליה להתקיים על-בסיס מצבורי הסולידריות החברתית ועל-בסיס אזורי האחדות והזהות המשותפים לנו. בתוך כך, הדרך החזקה, האפקטיבית והנכונה ביותר לקדם תהליך שכזה טמון בעיסוק העמוק והישיר בעיצוב הזהות שלנו ובמטרה לכונן עצמאות תרבותית.
ראשית, על מנת למנוע חזרה על טעויות העבר, חשוב כי המאבק יהיה ויכוח רעיוני-תרבותי ולא מלחמת אישים ואחים – כלומר, מלחמה שמטרתה מוגדרת וברורה. מלחמה שמטרתה להרחיב את דעת הציבור על-מנת לעצב זהותו תרבותית עצמאית. מלחמה לרוב מתרחשת מתוך חילוקי דעות, אך חשוב כי המלחמה הזהותית תתקיים תוך שמירה על כבוד הדדי, הנובע ממקורות הסולידריות התרבותיים והחברתיים שלנו. אל לנו להגיע למלחמת אחים ואל לנו לראות בשונה כחוטא.
עם פרוץ המלחמה היה קל לראות כי עם ישראל הוא עם מפותח ודעתו רחבה. ראינו, ואנחנו עדיין רואים את ההישגים המופלאים של העם הן בשדה הקרב, הן בשדה החברתי-האזרחי. ראינו את המשותף, המאחד והמייחד. היסטורית, על אף הקשיים העצומים אשר עמדו בדרכנו – תרומתנו לאנושות הייתה כבירה. זאת באופן לא פרופורציונאלי למספרנו הזעום בין העמים. במשך ההיסטוריה, ובכל מקום בו ישבו היהודים – תרומתם הייתה גדולה. רבים היו חפצים בשיתוף פעולה אתנו ורבים אף ביקשו לנצל את הרוח היהודית האיתנה, הטובה והמיטיבה.
נודע שטבע העמים המפותחים הוא שלא ניתן לרסנם. דעה מבעל דעה מפותח אינה מרכינה ראש בפני שום דבר. דעה זו אינה יודעת פשרות, שכן, היודע כי דעתו רחבה – עומד על דעותיו. מעת שהתחלנו לבנות מדינה, התגלה בין העמים העזות, התקיפות והחוכמה הנובעת מדעתו הרחבה של העם היהודי.
היסטורית, הוויכוח ניטש גם בתוכנו עוד לפני קום המדינה ולאחר הקמתה. בכך, מחד, החילונים והציוניים עמדו על דעתם ביחס לצורך בהקמת המדינה, ומנעו מהחינוך הדתי (אשר חלקם ראו כגלותי) לעצב ולחנך את הדור הצעיר בציון. מאידך, הדתיים עמדו על דעתם, ואף הודיעו דעתם ברבים – כי הם מוחלים על הצהרת בלפור. זאת, כאשר דעתם ראתה בציונות, בחילון ובריבונות הארצית – סימן לכליה דתית.
מלבד ההתנגדות הדתית לציונות ולמדינת ישראל, מתנהל גם ויכוח ער בין הימין המסורתי לבין השמאל החילוני והסוציאליסטי. לפיכך נראה כי ויכוח ער בתוך עמנו הוא טבעי ואף הכרחי. לאורך ההיסטוריה העם היהודי הצליח להחזיק באמיתות רבות. יכולת זו מפרה ומצמיחה את העם, והיא חלק זהותי ועמוק בתרבות, בספרות ובהיסטוריה של עמנו. האמת היא שאפילו אם נקשור את שני הצדדים בכפיפה אחת לאלף שנים – הצדדים לא יסכימו ביניהם, אך גם לא יוותרו אחד על השני.
על אף זאת, בעת המודרנית הצליחה הרוח הציונות לאחד בין חלקים רבים מבני עמנו – אם מתוך אידאולוגיה ואם מתוך צורכי השעה. העם חזר לארצו, העם נלחם על ארצו והעם השיג מדינה עצמאית וריבונית. לא זאת אף זאת – עמנו בנה מדינה משגשגת ומובילה, מגדלור של ממש בתוך מרחב עוין וחשוך. עם זאת אולי בשל השקט היחסי, אולי בשל תחושת הביטחון העצמי או אולי בשל הקידמה הגשמית – נפגמה התודעה המאחדת. בעלי החורבן התחזקו, ואנו לא השכלנו לראות כיצד מדלדלים מצבורי הסולידריות הקיימים בעם. למזלנו, לא איבדנו מצבורים אלה לגמרי והם גם משורשרים בתוך עמנו. הם חלק מהסיפור שלנו והם הבסיס לתקומתנו גם כעת. לפיכך ומול המציאות המורכבת המכה בנו יום יום מה עלינו לעשות?
עלנו לפנות לדרך חדשה. עלינו להביט על עצמנו נכוחה, לחזק את הרוח שלנו ולמלא את מצבורי האחדות והסולידריות הקיימים בנו. עלינו לשאוף ולחדש את ברית החיים הקיימת בעמנו, ולעצב תודעת ציונות חדשה: תודעה עדכנית וגמישה המתאימה למציאות החיים שלנו. אין להקל בכך ראש. זו היא שעת מבחן היסטורית, ואנו ניצבים מול הזדמנות גדולה להתפתח כעם וכאומה. העם היום מרגיש ורוצה למצוא מכנה משותף רחב. העם משכיל ומפותח, ופתוח לחשיבה ולדרך חדשה.
זוהי שעת מבחן היסטורית אשר נקרתה לדורנו. עלינו לחקור באופן מדעי את זהותנו. עלנו לחקור ולפתח את ״הטכנולוגיה״ אשר תוכל לאחד בין חלקי העם. עלינו להבין כי פיתוח של כלי רב עוצמה שכזה יוכל להגן עלנו – כעם וכאומה לא רק בשעת משבר. עלינו להתעמק ולהבין את נשמת אפה של התרבות היהודית-הישראלית-הציונית המתקיימת בציון ובגולה. עלינו לראות בה גשר המקשר בין חלקי העם שלנו. לכן, החובה עלינו לחפש אחר אזורי הסכמה מאחדים. עלינו להחדיר בחייו הגשמיים והרוחניים של העם תוכן ועומק אשר ימלא אותה לשנים הבאות כבסיס לשגשוג עמנו.
