בהמשך לתהליך אותו תיארתי במאמריי הקודמים, הדרך לבסס את עצמאותנו התרבותית מצריכה בירור של זהותנו כעם וכחברה. עלינו להבין מה מייחד את החוויה היהודית שלנו לאורך הדורות. לרוב, כאשר אנחנו שואפים לחזק את זהותנו – אנו נוטים לעסוק בלמידה של ההיסטוריה שלנו כעם. על אף שהדבר נחוץ, ניכר כי הלמידה ההיסטוריוגרפית בלבד אינה מצליחה ללכוד את העיקר, ולא מצליחה להעביר את החום, האור או את המהות של החוויה היהודית. בכך, הלמידה הזו אינה מצליחה להעביר את הייחוד והקשר העמוק שלנו עם הטוב. ואכן עד כה, הדרך הזאת לא הצליחה לשכנע ולאחד את העם על כל זרמיו וגווניו.
אמנם, מצד אחד נראה שבתת מודע כולנו מרגישים את זהותנו היהודית, אך הקושי שבדבר, הוא לשים את האצבע ולהגיד – זו היא זהותנו. מכאן נראה כי רק על ידי הגדרה ברורה של זהותנו נוכל בכלל להעביר את ההרגשה של הזהות הזו מתת-המודע למודע. הגדרה מדויקת של זהותנו תהפוך את המטרה הלאומית שלנו לברורה יותר, היא תיתן בנו כוחות חדשים ואף תאפשר לכל פרט בנפרד להתפתח ולהצליח יותר בחייו הפרטיים.
מתוך הסתכלות עמוקה על הנושא, נראה שזהותנו היהודית התבססה תמיד, והיא עודנה מתבססת, על העיסוק ברוח. כלומר, הזהות שלנו מקדשת את העיסוק בדרכי התנהגות ובדרכי חשיבה. היהדות מכירה ברעיון ה"אין סוף" ומקדשת את הדיון שאינו נגמר ונמשך לאורך דורות. העם שלנו התייחד בכך ששמר על מאפייניו הרוחניים, ואלה בתורם – הגדירו ושמרו עליו כעם – בארץ ובגולה.
הקמנו מדינה יהודית, אך מאז הקמתה טרם הגענו להסכמה מי הוא יהודי. בעיני, לא נראה שניתן אי-פעם להגיע להכרעה אם נמשיך בדרך בה בחרנו עד כה. לדעתי, רק אם נשאל מה הוא יהודי, לפני שנשאל מי הוא יהודי, יש לנו סיכוי סביר להצליח להבין את זהותנו כיהודים. יתרה מכך, הדבר מבסס את האפשרות להבין גם מה היא המשמעות של מדינה יהודית. התשובה לשאלה העמוקה הזו לא נמצאת בחלק של חוקי ה-״דת״ של היהדות. לתפיסתי, היא נמצאת במדע של היהדות. כלומר – ברובד העמוק שבפנימיות נשמת היהדות. שם ניתן למצוא דעת, ודעת זו נותנת תשובה מספקת לכלל שכבות החברה.
ברובד העמוק של היהדות מוסבר כי מהות הבריאה, והאנושות כולה – היא הרצון. כדי להמחיש את הדבר אפשר לדמות לשאלה שנשאל אדם – מי הוא. בדרך כלל התשובה לשאלה הזאת תהיה: שמו, ההיסטוריה שלו, העיסוק שלו, הדעות שלו, הדברים שהוא אוהב והדברים שהוא לא אוהב וכיוצא בהם. עם זאת יש לשים לב שהוא לא עונה על השאלה עצמה – הוא לא עונה מי הוא באמת ומה היא מהותו עצמו. התשובה שעונה בצורה קולעת לשאלה הזו, היא רצון. הרצון הוא מהותנו, ואף על פי שרצון לא נתפס בחושינו הגשמיים, הוא מורגש היטב, ולא נחוצה לנו שום הוכחה מהחושים כדי לדעת את מציאות קיומו ואמיתותו. אם נתעמק בנושא, נראה לי שיהיה די ברור לכולנו, ש"האני האמתי" של כל אחד מאתנו הוא הרצון והיא המהות של כל אדם.
כלומר, הרצון ליהנות ולא להתייסר, או הרצון להרגיש טוב ולא להרגיש רע. כאמור, אף על פי שהרצון לא נתפס בחושים, הוא נתפס בבירור מוחלט בחלק פנימי ועמוק בתוכנו והוא ה"אני הממשי והאמיתי" של כל אחד מאתנו. הרצון הזה כולל את הרצון לתת ואת הרצון לקבל, את הרצון לדברים רוחניים ואת הרצון לדברים גשמיים. זה ה"אני האמתי" של האנושות בכלל ושל כל אחד מאתנו בפרט. מהרגע שאנחנו מתעוררים ומודעים לעצמנו, ועד הרגע שאנחנו הולכים לישון (ולא מודעים יותר לעצמנו) – אנחנו רוצים משהו. הרצון הזה, שהוא מהותנו, מוליד צרכים, והצרכים הללו מולידים מחשבות רעיונות ותנועות על-מנת לקיים או למלא את הרצון. המחשבות והרעיונות הללו יצרו את כל האידיאולוגיות, האמונות, הנימוסים ודפוסי ההתנהגות של האנושות כולה.
הרצונות והצרכים הללו, מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:
– רצונות לדברים גשמיים.
– רצונות לדברים רוחניים.
הרצונות לדברים גשמיים הם רצונות לקבל אגואיסטים. רצונות אלה באים מהנטייה הטבעית של כל גוף חי לתאוות ושל כל אגו חי לכבוד. המקור למילוי הרצונות הללו מגיע בדרך-כלל מחוץ לאדם או לבעל החי. אלה כוללים רצונות למזון, לכבוד, למתנות מבשר ודם וכדומה. אלה הם רצונות לדברים הנפרדים מאלוקות. והטבע של כל בעל החי הוא לשמור את הדברים הגשמיים שהשיג לעצמו וכן להגן על גופו וחייו הגולמיים.
הרצונות לדברים רוחניים הם רצונות אלטרואיסטים. הרצונות האלה הם רצונות להשגת חכמה, חזון והשראה. היות שהחכמה והמדע הם אמת אוניברסאלית – הרצונות האלו הם אוניברסליים לטובת כלל האנושות, לכן הם, כאמור, רצונות אלטרואיסטים, לטובת האדם וזולתו. על אף שהאדם לומד חכמה מזולתו, יש לשים לב שהמילים שנשמעות מפי החכם או נקראות מהכתבים – מעוררות ומזרזות את גילוי החכמה אצל האדם אבל באמת, פנימיות האדם היא מקור החכמה וההשראה האמיתי. כמו כן יש לשים לב שרצונות אלה מייחדים את האדם מהבהמה והם רצונות לאלוקיות. טבע האדם הוא לתת ולמסור לעולם את החכמה והדברים הרוחניים שהשיג. כן טבע האדם המפותח הוא להגן בעיקר על חיי רוחו הנצחיים.
כאשר הרצונות לדברים הגשמיים הם בסדר עדיפות עליון על הרצונות הרוחניים – האדם מתלכלך באגואיזם. לפיכך, ההנאה שהוא מקבל בכלי הקבלה הגשמיים האגואיסטים שלו, היא מצומצמת מאוד – כי השביעה בכלים האלו מכבה תיכף ומיד את התענוג. יתרה מכך, כאשר הקניינים של האדם הם רק גשמיים – כל קנייניו ורכושו הם אך ורק לעצמו. בטבע הרצון לעצמו הוא, שהמקבל מנה רוצה מאתים, ותמיד רק חצי תאוותו בידו. לכן, נמצא שהוא סובל תמיד מצער חיסרון של קניינים.
היות שמקור מילוי הרצונות האלו מגיע מהעולם החיצוני אשר לא בשליטת האדם – האדם נעשה משועבד ותלוי תמיד בדברים שלא בשליטתו וסובל מאוד מעבדות זו. כמו אדם המשועבד לדברים שהציבור או סביבתו הקרובה חושבת עליו – כל מאויו הם לרצות את סביבתו. ניתן לראות שכאשר רוב החברה נוטה לרצות דברים גשמיים, כל פרט ופרט בתוכה רוצה להשיג ולנצל את כל בני החברה וכל רכושם להנאתו הפרטית. לפיכך, הרצונות הללו גורמים לחיכוכים, מריבות ואף למלחמות בין בני האדם.
מאידך, כאשר הרצונות לדברים רוחניים של האדם הם בסדר עדיפות עליון ביחס לרצונות לדברים גשמיים, אז האדם מתנקה מאגואיזם. מכאן, ההנאה שהוא מקבל היא בכלי השפעה רוחניים ואלטרואיסטים. והיות שכלי השפעה הם כלים בלי שום גבול או צמצום (כטבע הרוחני) – גם ההנאה מהכלים הללו גדולה. היא הנאה שאינה מכבה את התענוג. היא דומה לנר המדליק נר והנר הראשון לא חסר. לפיכך, האדם שהצליח לפתח את עצמו להיות מודע ולהרגיש את הרצונות הרוחניים שלו, הוא אדם הנוטה להיות שמח בחלקו ומודה על כל דבר שזכה לקבל. בנוסף, הוא משיג דבקות בנשגב וכך הוא מבין שחלקו שלם. דבקות זו היא סוד הסיפוק האמתי. משום שמקור המילוי לחכמה, לחזון ולהשראה מגיע מפנימיות האדם, כמוזכר לעיל, האדם נעשה חופשי מהתלות בעולם החיצוני המאכזב, ומקבל תמיד את מבוקשו הנמצא תמיד זמין בפנימיותו. כאשר החברה עצמה נוטה לרצות דברים רוחניים, כל יחיד בתוך תוכו רוצה להשפיע טוב לזולתו. לפיכך, הרצונות לדברים רוחניים מאחדים בין בני האדם ומביאים שלום ואהבה ביניהם.
כעת – כיצד הדבר מתחבר לשאלה "מה הוא יהודי" על-פי הבנת הרצון כמהות האדם?
על מנת לענות על שאלה הזו, עלינו לחזור לעת שנעשינו לעם – למעמד הר סיני. במעמד הר סיני י״ב שבטי בני ישראל הגיעו לשיעור ההתפתחות לה זכו י״ב בניו של ישראל אבי אביהם. כלומר, העם כולו יצא מהמצב הפרימיטיבי של הרצונות לדברים גשמיים בלבד, אל המצב המפותח בו הם נעשו מודעים לרצונות הרוחניים שלהם והרגישו אותם ואת ערכם הנעלה. הדבר התבטא ברצון לחכמה, להשראה, לחזון וכיוצא באלו. בכך, בני ישראל מיד עם התפתחותם, התנתקו מהלכלוך של האגואיזם, ונעשו באותה שעה ״כאיש אחד בלב אחד״. ומיד עם זאת העם נעשה מוכן וראוי לקבלת התורה שהיא המדרגה הנעלה ביותר של השראה, החכמה, הנבואה והחזון. ההשראה החכמה, הנבואה והחזון האלו, הם המחשבות הרעיונות והתנועות שהתגלו לעם כדי למלא את הרצון הרוחני הגדול שהשיגו. המחשבות הרעיונות והתנועות האלו, הם האידיאולוגיה הטהורה של העם היהודי, ומאותה סיבה, אומות העולם כינו את העם היהודי "עם הספר".
לדעתי, בדורנו זו תהיה טעות להשוות את האידיאולוגיה של היהדות לדת. האידיאולוגיה הזאת קרובה יותר למדע ולטכנולוגיה מעשית של זמנינו. האידיאולוגיה הפנימית של היהדות היא תורת אמת אוניברסלית, והיא מבוססת על ניסיון כמו כל מדע, ולא על בסיס תיאורטי רעוע ואמונות תפלות. בעיקרה היא מלמדת את החוקים האוניברסליים של היקום ושל החיים עצמם. כלומר היא מדע וטכנולוגיה מעשית למילוי של הרצון הרוחני האין סופי של האדם. היא טכנולוגיה שעובדת, בתנאי שמשתמשים בה בצורה נכונה. מפני שלצערנו מעטים יודעים ומצליחים לעסוק בה בצורה הנכונה, רוב הציבור עדיין לא מכיר את ערכה הנפלא והנעלה. חשוב להזכיר שהאידיאולוגיה הזו מבוססת על אהבת חינם וחסד של אמת, ואלה נושאים שנדבר עליהם בהרחבה בכתבות הבאות.
עתה נפתח לנו הפתח להבין מה הוא יהודי. היהודי הוא, כמו כל פרט בבריאה וכמו כל קבוצת פרטים בבריאה – הרצון לקבל והיא המהות שלנו כיחידים וכעם. העם שלנו הבשיל ראשון במעמד הר סיני – דרך החוויה הנפלאה ששרתה עליו במעמד זה, ורק אז הוא הרגיש ונעשה מודע לרצון הרוחני והגדול שלו. עם זאת העם כולו מיד הכיר בערכו הגדול של הרצון הזה, היות שהוא רצון גדול לאין ארוך מהרצון המוגבל והקטן לדברים גשמיים בלבד.
עם הנאמר, בראייתי, חשוב להדגיש, שאין הדבר אומר שאנחנו כיהודים טובים יותר במהותנו מאף אדם אחר עלי אדמות. שכן, לחשוב שמישהו במהותו יותר טוב מהשני הינה כפירה בבורא שלם. מכיוון שבורא שלם כל פעולותיו שלמות. לכן כל הבריות, בלי יוצא מן הכלל – במהותם שוות בשלמותם. רק בתהליך ההתפתחות – יש מי שמבכיר (כמו פרי שבשל ונעשה שלם) לפני זולתו, ומכאן נכתב ״בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל״. מתברר שהעם היהודי הבכיר לפני שאר האנושות, ובזה מיד נעשה ונבחר להיות הסגולה שממנה שאר האנושות תתפתח. יש לשים לב שלכל אחד ואחד מפרטי הבריאה יש תפקיד שונה, בדומה לגוף ואיבריו, ועל כן, על כל אחד לעשות את תפקידו בתורו והן לכל האיברים יש לתת רשות זה לזה לעשות את תפקידם בתורם.
עתה נפתח לנו הפתח להבין מה היא המטרה הלאומית שלנו:
תפקידנו דומה לתפקיד של כל אדם אשר מגיע למעלה לפני חברו, עליו להיזהר מלהחזיק טובה לעצמו, ומיד עם השגת מעלתו, נעשה תפקידו לסייע לחברו ולשמש לו לדוגמה ומופת כדי שיגיע גם הוא למעלתו. מתוך הדברים האלה מתברר שבמעמד הר סיני נעשינו לסגולה שממנה כל יושבי תבל יגיעו למעלות הנשגבות המובטחות להם, שהרי בסופו של דבר כל יושבי תבל, הם פעולותיו של הבורא השלם – הפועל פעולות שלמות. והוא סוד הכתוב ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״, וסוד הכתוב ״כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם״. כשם שאבותינו נעשו הסגולה שממנה זכו בני ישראל להגיע למעלתם הנעלה במעמד הר סיני – כך אנחנו נעשינו במעמד הר סיני הסגולה שממנה אומות העולם יזכו באחרית הימים להגיע למעלה, שהבורא חשב בעדם.
נראה שכוונת הכתוב -״אור גויים״ – הוא שאנחנו נעשינו לאור רוחני לאומות העולם. טבע האור הרוחני הוא אין סופי, והסימן או״ר בגימטריה אי״ן סו״ף. האור הרוחני הזה מתקבל בכלי של הרצון הרוחני האין סופי והבלתי מוגבל (כנזכר לעיל). כפי שהאור הגשמי הוא הדבר היחידי שיש לו את הכוח לסלק את החושך הגשמי, כך האור הרוחני הוא הדבר היחידי שיש לו את הכוח לסלק את החושך הרוחני, שהוא חשכת השכל. כל עוד שהאדם לא זכה בדבקות באור השכל, חשכת השכל אצלו מתבטאת באי-ודאות, פחדים ותהיות. החושך הזה הוא השורש לכל הפחדים והוא המקור לכל הכאוס, הסבל והייסורים בעולם.
המציאות מעידה כי המאפיין העיקרי של היהודי הוא הרצון לקבל הגדול ביותר. דבר זה מתבטא בכך שהיהודים תמיד מתבלטים מאוד בעולמנו, על-אף מספרנו הזעום. ויש לציין שעל-אף שהיהודים לרוב מתבלטים לטובה, יש יהודים רבים אשר מתבלטים לרעה ויוצרים לעצמם, וליהודים בכלל, שם רע בעולם כולו. נכון, אנחנו נשפטים שלא באופן מאוזן, אבל צריך לדעת שהתלונות על כך לא יעזרו לנו, היות שהיא תוצאה מחויבת של הרצון לקבל הגדול שיש לנו. הוא הרצון הנותן לנו את הפוטנציאל הגדול להביא תועלת גדולה לעולם כולו.
כך או אחרת, ההיסטוריה מעידה שמאז הפכנו לעם – ההשפעה שלנו בעולם הייתה גדולה מאוד. הרצון לקבל הגדול של היהודים התבטא ומתבטא בהשפעה הגדולה של היהודים והמעמד הגבוה שהשיגו מאז הפכו לעם בכל מקומות פיזוריהם. כמו כן, תרומתם הגדולה של היהודים בולטת בשדות הרוח, החוכמה, המדע והאמנות. מסיבה זו נראה שהעולם עוסק בנו, אם לטובה ואם לרעה, אך תמיד עוסק. לבסוף, מאז הקמת המדינה, גם המדינה היהודית ״זוכה״ למבט מהופנט ודרך זכוכית מגדלת בנעשה במדינה הקטנה הזו.
הפתרון הוא לקדם בתוך העם ולהרחיב את הרצונות הרוחניים. לאחר שנפתח רעיון זה בתוכנו דרך המטרות הרוחניות, נשיג אמפתיה בינינו לבין עצמינו ובינינו לבין העולם. רק אז נהיה מסוגלים לעמוד בתפקדנו ולחלוק את החוכמה, החזון וההשראה עם שאר העולם. בנוסף, ההצלחה הגשמית, היא נגזרת של קידום הרצונות הרוחניים – וההצלחה הגשמית תבסס את מעמדנו בעולם. בכוחנו להביא שלום בין העמים, ובעיקר בקונפליקט בין המזרח למערב. מצב זה ייתן לנו את השקט, הזמן והמרחב להמשיך להתפתח מבחינה רוחנית. לפיכך, עלינו בצניעות, ומתוך כבוד לאחר – לקדם חברה המפתחת את הרצונות הרוחניים של הציבור. הרצונות האלה זורמים אצלנו בדם ונמצאים בגנטיקה שלנו – אך אנחנו עדיין לא לגמרי מודעים אליהם. עם זאת, עלינו לפעול לגלות בעצמנו את הרצונות הללו – שכן כבר טעמנו את טעמן במעמד הר סיני.
לבסוף, יש לזכור שכיהודים – יש לנו רצון לרוחניות שהוא הרצון לקבל הגדול ביותר. הרצון הזה לרוחניות ולחוכמת החיים – נמצא בפנימיות וברוח של כל אדם ובפנימיות וברוח של כל כתבי הקודש האמיתיים. אם לא נבין, נרגיש או נהיה מודעים לכך – תמיד הרצונות הגשמיים הקטנים יהיו יותר מורגשים ויתפסו את מקומם של הרצונות הרוחניים. הדבר נכון גם לגבי אדם מאמין המשתדל ללכת על פי חוקי ההלכה וגם לגבי אדם שלא מאמין בחוקי ההלכה.
כאשר הרצון לקבל הרוחני שלנו נמצא בערבוב עם הרצון לקבל הגשמי שלנו – אנחנו רואים שגם ההצלחה הגשמית נעשית סיבה למריבות, לתככים ולחוסר כבוד. במצב זה של פירוד ומחלוקת אנחנו פגיעים לבעלי החורבן הבאים עלינו לכלותינו. רק על-ידי החיבור לעצמנו האמתי, כלומר – לרצון הרוחני הגדול שלנו, תוך חיבור לתרבות ישראל האמיתית – נוכל להשיג הצלחה ושגשוג בחיי הפרט, החברה והעולם.
